כן, עוד פעם הנאום על "דחוף מול חשוב"...
יום ראשון, 17:00. פקק באיילון. השעה שבה מנכ"לים מסתכלים על היומן של שאר השבוע ורוצים לבכות. ב-8:00 בבוקר הייתם בטוחים שהשבוע זה השבוע. השבוע מנהלים אסטרטגיה. השבוע משחררים סמכויות. בפועל? ביליתם 9 שעות בכיבוי שריפות של אחרים, ועכשיו אתם מאשרים ימי חופש במערכת תוך כדי נסיעה ב-10 קמ"ש. בואו נדבר רגע על "חשוב מול דחוף". כן, המודל השחוק הזה שאתם מציירים למנהלי הביניים שלכם על הלוח המחיק בישיבות. אתם מכירים אותו בעל פה, אבל בפועל מתעלמים ממנו לחלוטין. כי בינינו? "דחוף" זו פשוט מיל
היה מנוע?
יש רגעים שבהם את לא קולטת שאת מזדקנת. את קולטת את זה לפי הפרצוף של מי שמולך. סיימתי ראיון עבודה שלא ממש התקדם כמו שרציתי והלכתי לשתף את המנהל המגייס. "לא זז הרברס" אמרתי לו. המבט שלו באותו רגע אמר בלי מילים "את עתיקה" ☹ כי "לא זז הרברס" היה פעם דרך לגמרי לגיטימית להגיד שמשהו לא מתקדם. היום כנראה צריך להגיד: "לא הייתה התקדמות בתהליך" יצאתי פיתה (עכשיו אני מתלבטת אם גם זה כבר ביטוי עתיק מדי לכתוב) אז גם "סע לשלום, המפתחות בפנים" בסכנת הכחדה, "תדבר חלש" הפך ל"תוריד את הווליום",
"מש"ק ממטרות" או "ככה לא בונים ארגון"
לחלק טייטלים רק כי קשה לכם להגיד "לא" - זו לא תוכנית לשימור עובדים. זו התחלה של בעיה ארגונית. אני רואה את זה שוב ושוב בחברות בצמיחה. החברה גדלה.יש יותר עובדים.יותר לחץ.ופתאום מגיע הרגע שבו עובד נכנס למשרד ואומר: "אני כבר מזמן עושה מעבר לתפקיד שלי." "אני רוצה להתקדם." "אני חושב שמגיע לי טייטל." והמנכ"ל? במקום לעצור ולשאול מה נכון לארגון, הוא שואל את עצמו: "מה יקרה אם הוא יעזוב?" ואז מתחיל פסטיבל הטייטלים. Head of...Director of...VP של משהו שאף אחד לא באמת יודע להגדיר... לרגע