רוב הבעיות בתקשורת ארגונית לא קורות בגלל מה שאמרתם — אלא בגלל מה שלא העזתם להגיד!
וכן, זה בדיוק מה שלימדו אותי בשיעור הראשון בחוג לתקשורת: מוען–מסר–נמען. אבל בשיעור השני לימדו משהו עוד יותר חשוב: בלי היזון חוזר — אתם לא מנהלים תקשורת. אתם מנהלים מאותו רגע מערך ניחושים והשערות. בואו נהיה רגע כנים: כמה פעמים יצאתם משיחת משוב ואמרתם לעצמכם “נו, הוא בטח הבין”? ספויילר- הוא לא וכמה פעמים "ריככתם" מסר כדי שלא לצאת רעים — ואז הופתעתם כשהעובד היה בשוק מוחלט מהחלטה שהייתה צפויה לעיניכם? תקשורת ארגונית לא קורסת בגלל מקצועיות. היא קורסת בגלל פחד מלדבר ברור. שיקוף של
משוב: פחות “אירוע”, יותר “נוכחות”
דמיינו שזוג נשוי (או בזוגיות) היה מקיים שיחה פתוחה וכנה רק פעם בשנה, דמיינו שלילדים שלכם היינו אומרים רק פעם בשנה מה אתם מרגישים לגביהם או מנהלים איתם שיחה על התפתחותם, או אפילו נותנים להם כלי עזר להתפתחות או עצה טובה- אבל רק פעם בשנה, מקסימום פעמיים... אז למה עדיין יש ארגונים שזה מה שהם עושים? בשוטף מדברים רק על עבודה "נטו", בלי שיחה פתוחה על התפתחות העובד (אם בתפקיד ניהולי או שלא, ממש לא משנה) בלי לדבר על מיקומו ביחס לעצמו וביחס לאחרים בחברה מבחינת התפתחות מקצועית, בלי להב
מי מפחד משינויים?
אנשים לא אוהבים שינוי, ובעלי תפקידים בארגונים, כמו שאנחנו יודעים - הם אנשים 😊 שינוי הוא מפחיד - מה יגידו עלי? האם יתפסו אותי בצורה שונה...