כן, עוד פעם הנאום על "דחוף מול חשוב"...

יום ראשון, 17:00. פקק באיילון. השעה שבה מנכ"לים מסתכלים על היומן של שאר השבוע ורוצים לבכות.

ב-8:00 בבוקר הייתם בטוחים שהשבוע זה השבוע.

השבוע מנהלים אסטרטגיה. השבוע משחררים סמכויות.

בפועל? ביליתם 9 שעות בכיבוי שריפות של אחרים, ועכשיו אתם מאשרים ימי חופש במערכת תוך כדי נסיעה ב-10 קמ"ש.

בואו נדבר רגע על "חשוב מול דחוף". כן, המודל השחוק הזה שאתם מציירים למנהלי הביניים שלכם על הלוח המחיק בישיבות. אתם מכירים אותו בעל פה, אבל בפועל מתעלמים ממנו לחלוטין.

כי בינינו? "דחוף" זו פשוט מילה יפה ל"מישהו אחר נכנס לפאניקה והצליח להעביר את הבעיה שלו אליי".

למה אתם נופלים לזה? כי לפתור בעיות קטנות (לאשר חופשות, לענות למיילים, להחליט על צבע המצגת) נותן אשליה של שליטה. זה קל. זה מייצר וי במוח. אסטרטגיה, לעומת זאת, זה קשה. זה דורש שקט שאין לכם.

(זרימה היא מילה יפה למה שקורה כשאתם פשוט נותנים ליומן לנהל אתכם).

אי אפשר לנהל אסטרטגיה כשאתם טובעים בטקטיקה. אם אתם מסיימים את יום ראשון מותשים מלטפל בבעיות של ההנהלה שלכם, הפכתם להיות הכבאי הכי יקר בארגון.

מחר בבוקר, תחסמו לעצמכם שעה אחת. 60 דקות שבהן אתם לא זמינים לשום שריפה שלא מערבת מכבי אש אמיתיים.

בשעה הזאת אל תכבו שריפות. תשבו ותחשבו למה הבניין שלכם עולה באש כל שבוע מחדש.

(זה נקרא אסטרטגיה. וזה התפקיד האמיתי שלכם).