כשהארגון גדל, "לסמוך על כולם" זו לא אסטרטגיה ניהולית. זו תפילה.

"ארגון שטוח" זו מילה יפה לכאוס שעוד לא התפוצץ.

בהתחלה זה נראה מקסים. כולם חברים, עובדים "מהבטן", מלא רצון טוב. החלטות מתקבלות תוך כדי הליכה למכונת קפה.

אבל אז העסק גדל.

ופתאום, לעבוד "מהבטן" אומר ששניים עובדים על אותה משימה בלי לדעת אחד מהשני. או גרוע מזה - משימה קריטית פשוט לא נעשית, כי כל אחד היה בטוח שהשני מטפל בזה. לקוח פוטנציאלי נופל בין הכיסאות, והבלאגן חוגג.

ואז המנכ"ל מתקשר אליי. "דנה, יש פה בלאגן. אי אפשר להמשיך ככה."

אבל כשאני מתחילה לעשות סדר, מתחיל הבכי. העובדים הוותיקים, אלה שהיו רגילים להיכנס למשרד של המנכ"ל בלי לדפוק ולעשות מה שבא להם, פתאום מגלים שיש להם הגדרות תפקיד. שפתאום אין להם את המילה האחרונה על כל פיפס.

והמנכ"ל? הוא בדרך כלל ממלמל משהו כמו: "תשמעי, אני סומך עליהם. הם היו איתי מהרגע הראשון כשהיינו במשרד קטן ועלוב. הם כל כך נאמנים לי, קשה לי שמישהו אחר ינהל אותם."

וזו בדיוק הבעיה. מנכ"לים מבלבלים בין נאמנות לתהליכי עבודה. נאמנות זה יופי. אבל נאמנות לא מונעת מלקוחות ליפול בין הכיסאות. תהליכים והגדרות תפקיד - כן.

כשהארגון גדל, "לסמוך על כולם" זו לא אסטרטגיה ניהולית. זו תפילה.

מתי בפעם האחרונה קיבלתם החלטה "מהבטן" שעלתה לכם ביוקר?