תסמונת "שומר המסך"
שומר מסך יכול להיראות כמו הדבר הכי מרהיב בעולם בדיוק עד הרגע שבו מישהו בטעות נוגע בעכבר. ⠀ בשנייה הראשונה מביטים בחוף בתאילנד ברזולוציית 4K עם מים צלולים ושקיעה מושלמת ובשנייה שאחריה המסך מתעורר ומגלה דסקטופ עמוס בעשרות קבצים זרוקים, חמישה חלונות תקועים וקובץ אקסל שקרס עוד בשבוע שעבר. ⠀ תהליכי גיוס מתנהלים היום בדיוק על פי תסמונת שומר המסך הזאת משני הצדדים של השולחן. ⠀ בצד של המעסיקים מוכרים למועמד חזון נוצץ, תרבות ארגונית מופלאה והכשרה סדורה שמנוהלת לפי הספר. ביום הראשון לעב
כן, עוד פעם הנאום על "דחוף מול חשוב"...
יום ראשון, 17:00. פקק באיילון. השעה שבה מנכ"לים מסתכלים על היומן של שאר השבוע ורוצים לבכות. ב-8:00 בבוקר הייתם בטוחים שהשבוע זה השבוע. השבוע מנהלים אסטרטגיה. השבוע משחררים סמכויות. בפועל? ביליתם 9 שעות בכיבוי שריפות של אחרים, ועכשיו אתם מאשרים ימי חופש במערכת תוך כדי נסיעה ב-10 קמ"ש. בואו נדבר רגע על "חשוב מול דחוף". כן, המודל השחוק הזה שאתם מציירים למנהלי הביניים שלכם על הלוח המחיק בישיבות. אתם מכירים אותו בעל פה, אבל בפועל מתעלמים ממנו לחלוטין. כי בינינו? "דחוף" זו פשוט מיל
היה מנוע?
יש רגעים שבהם את לא קולטת שאת מזדקנת. את קולטת את זה לפי הפרצוף של מי שמולך. סיימתי ראיון עבודה שלא ממש התקדם כמו שרציתי והלכתי לשתף את המנהל המגייס. "לא זז הרברס" אמרתי לו. המבט שלו באותו רגע אמר בלי מילים "את עתיקה" ☹ כי "לא זז הרברס" היה פעם דרך לגמרי לגיטימית להגיד שמשהו לא מתקדם. היום כנראה צריך להגיד: "לא הייתה התקדמות בתהליך" יצאתי פיתה (עכשיו אני מתלבטת אם גם זה כבר ביטוי עתיק מדי לכתוב) אז גם "סע לשלום, המפתחות בפנים" בסכנת הכחדה, "תדבר חלש" הפך ל"תוריד את הווליום",