אינטואיציה היא לא תוכנית עבודה (מצטערת, מישהו היה חייב להגיד את זה)!

יש תפיסה רווחת שניהול אנשים (או ניהול בכלל) זה משהו שכולם יודעים לעשות. הרי כולנו בני אדם, לא? אנחנו מנהלים את החיים שלנו אז כמה מורכב זה כבר יכול להיות לנהל אחרים?

זו הסיבה שהרבה מנכ"לים רואים בייעוץ ארגוני "מותרות" ופועלים רק מתחושות בטן. חבל לבזבז כסף – נפרסם מודעה, המזכירה תמיין, נגיד לכל אחד מה התפקיד שלו ויהיה בסדר. אה, כן ונעשה "happy hour" וכולם יהיו מרוצים.

ואז.. הגלגל מתחיל לחרוק. הטאלנטים עוזבים, תהליכים נתקעים בין הכיסאות, והשגרירים הכי טובים שלכם הופכים למבקרים הכי חריפים בחוץ.

האמת היא שניהול אנשים דורש שילוב בין שני כוחות שנראים מנוגדים, אבל המבחן האמיתי הוא לשמוא על מתח בריא ביניהם:

1. התפיסה המערכתית: לראות את את החברה כבליל (מאורגן) של תהליכים ולשמור על קשיחות וגמישות שלהם בו זמנית.

2. הפן הבין-אישי: להבין את הצרכים של העובד מול צרכי הארגון ולדעת לתווך ביניהם.

מנכ"לים שאני עובדת איתם (אתם יודעים מי אתם 😊 ) אומרים שאני "מטריפה" אותם עם המילה "תהליכים", אבל אני באמת מאמינה שתהליך נכון הוא כזה שרואה גם את צרכי המערכת וגם את צרכי העובד.

שלא יהיו אי הבנות - אני לא באה להיות עובדת סוציאלית! אני באה ללמד שמתהליך שבנוי נכון - כולם יוצאים מורווחים וזה לא משנה אם זה תהליך גיוס, תהליך העברת מסרים או תהליכי עבודה בין מחלקות..

אינטואיציה היא כלי חשוב, אבל היא לא תחליף לניסיון שנרכש בדם, יזע ודמעות במשך שנים ובעבודה עם עשרות חברות. זו פרספקטיבה שפשוט אי אפשר לקבל "מהבפנוכו" של הארגון.

מי שחושב שניהול אנשים זה "רק אינטואיציה", פוגש בסוף את המציאות בדו"ח העזיבות (או בלכלוך עליו ברשתות, שזה נושא שאני מדברת עליו לא מעט)

ואז? אז זה כבר עולה הרבה יותר.

אפשר לעשות סדר שייצר שקט בלי לוותר על הנשמה. מניסיון.